המנורה הטהורה. על טהרה של מנורה שלא יסמכם בקסמים ובצרורות (ת"כ), פי' שהנרות יהיו על המנורה עצמה ולא ישימו דבר תחת הנר להסמיכם, כי בזה יהיה חוצץ בין הנר והמנורה, ורש"י שכתב על טהרה של מנורה שמטהרה ומדשנה תחלה מן האפר, יראה שהיה לו גירס' אחרת בת"כ:
על המערכת. סמוך לכל אחת משתי המערכות, דהלכה כאבא שאול (מנחות צ"ח), שהלבונה היה נתון בריוח שבין סדר לסדר בצד כל מערכה:
על. פי' סמוך, כמו ועליו מטה מנשה, וסכות על הארון. וקרא את שתי המערכות בלשון יחיד, נראה לי לפי ששני הסדרים מעכבים זה את זה (כבמנחות כ"ז), ושתיהן כאחת נחשבו ובאמת מערכת פי' על כל אחת משתי המערכות, קומץ לבונה לכל אחת, ערש"י. ועל שתי הקמצים אמר והיתה ללחם, לשון יחיד, כי שני בזיכי לבונה מעכבין זה את זה, וכן על י"ב חלות אמר והיתה, ואכלהו, הוא, לשון יחיד, כי מעכבין זא"ז, וכאחת נחשבין:
ואיש הישראלי. בן בעלה דשלומית מאשה אחרת, דכיון דאתא ההוא מצראה עלה, תוב אתפרש מנה בעלה ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי, ואקרי איש הישראלי, ואחרא בן הישראלית, ואיש הישראלי אמר מלה מאמי' מגו קטטא א"ל אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא, מיד ויקב בן האשה הישראלית (מכדרשב"י):
יקלל אלהיו. סתם ולא פירש כיון דאמר אלהי, לא ימות על דא, בגין דאיהו מלה סתים, דהא לא ידעינן מאן הוא אלוהיו מאן דחלא דלי', אי אחד מן השרים, או חד מן כוכבים, או חד מדברי עלמא, אבל אי אמר השם ונקיב ליה בשמא מות יומת (מכדרשב"י, וכפי' הראב"ע):
רגום ירגמו בו. בעל אג"י מבדיל בין פעל סקל לפעל רגם, שרש סקל הונח על זריקת האבנים גרידא, מבלי הבחנת התולדה היוצאת מן הפעולה ההיא, ולפעמים לא תמשך המיתה מכח הזריקה ההיא, כי כן כתוב ויסקל באבנים את דוד (ש"ב ט"ז) והמלך לא מת, ולכן כשצותה התורה להמית ע"י הסקילה, הוסיפה על הרוב פועל המיתה, כגון וסקלתו באבנים ומת (משנה תורה י"ג), ויסקלוהו באבנים וימות (מ"א כ"א), ורבים עוד, כי בלא זה לא יובן ממנו שימות אם לא שהענין מוכיח עליו שמדבר במיתה, והנה בהיות פועל סקל נופל רק על הזריקה, השתמשו בו הכתובים להורות גם על הסרת האבנים, כמו סקלו מאבן (ישעיה ס"ב), כי סוף סוף עיקר הנחת הפועל הזה על הנעת האבנים ממקום למקום; אמנם שורש רגם יורה על התכלית הנמשך מזריקת האבנים, שהיא המיתה ע"י הפצעים וההכאות בם, לכן אין צורך להזכיר אצלו פועל המיתה (ואם תמצאנו רק בשני פסוקים אולי הוא לתוספת ביאור), דוק ותשכח, ובהיות עיקר שרש רגם מורה על התולדה הנמשכת מן הזריקה, לכן יבוא הפעול גם ביחס שבו, רגום ירגמו בו, וירגמו כל ישראל בו (מ"א י"ב), מה שלא יתכן בפועל סקל, כי מעולם לא תאמר ויסקלו בו, והבן בכתוב בענין עכן, כי שם אמר תחלה וירגמו אותו כל ישראל אבן וישרפו אותו באש, כלומר המיתוהו באבנים ואחר כך שרפו גם כל אשר לו, אחר זה הוסיף ויסקלו אותם באבנים, וזה בודאי לא יורה על ההמתה, רק פי' שלתכלית הבזיון זרקו גם כן אבנים על פגרו ועל אפרו אחר המיתה והשריפה, ואפשר עוד לומר כי בבחינת הפציעה ושבירת הגוף הבאה מכח הרגימה ידמה שורש רגם לשרש גרם בהפך האותיות, כי גם הוא יורה על שבירת העצמות, כמו ועצמותיהם יגרם (במדבר כ"ד), ואת חרשי' תגרמי (יחזקאל כ"ג):
ואיש כי יתן וגו'. פרשה זו קשה מאד, כי לפי פשטות הדברים נראה ברור, שהחובל בחברו חייבתו התורה עונש בגופו, כאמור כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר וגו', ואמר עוד כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, ודבר זה יתנגד אל טבע האדם ודעתו, להעניש עונשי גוף כאלה באדם, וכבר באה אלינו הקבלה האמתית מפי רבותינו, שלא יענש החובל לעולם עונש הגוף כ"א עונש ממון, לכן יאמרו המפרשים שהתורה לא הזכירה פה רק מה שהיה ראוי לענוש את החובל, ועז"א כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו, כלומר היה מן הראוי לענוש בכמו אלה, עי' בדברי המפרשים, וזה לא ירוה צמאון דורשי האמת, היאך תזכיר התורה העונש שהיה ראוי לחול עליו, ותעלים ממנו במה יענש באמת; ונראה לי ביאור הפסוקים בדרך הקרוב אל הפשט באופן שיסכים הלשון עם המוסכם בטבע ובדעת האדם ועם הקבלה, והוא זה. ידענו שאות הוא"ו הוראתו גם כן כמלת כן, להשואת דבר לדבר (קאָמפראטיף, פערגלייכונג), כמו מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק (משלי כ"ה), תרגומו היכנא שמועתא טבתא, והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם (ש"א י"ב), תרגומו כמה דהות באבהתכון, ויוכח גבר עם אלוה ובן אדם לרעהו (איוב ט"ז), תרגומו היך אנש, כן אות וא"ו שבמלת ואיש כאן פי' כמו, כן איש; כי אחרי שאמר. מכה נפש בהמה ישלמנה, אמר אחריו. ואיש כי יתן מום בעמיתו (זאָ אויך ווענן יעמאנד זיינען נאכסטען פערלעצט), ר"ל כמו שבמכה נפש בהמה יש תשלומין, ככה הדין באיש כי יתן מום בעמיתו; ואחרי שאמר בדרך כלל שהחובל בחברו ידמה למכה נפש בהמה, שבשניהם יתחייב תשלומי ממון, הוסיף לבאר בדרך פרטי גדר ואופן תשלומי המום, עז"א:
כאשר עשה כן יעשה לו. אין מלות עשה יעשה לו מוסבים על החובל, רק על המום והנחבל, כי לשון עשי' ישמש גם כן על הגמול ושכר המעשה אם טוב אם רע, כשרש פעל, כענין לא תלין פעולת שכיר, וכן כל מעשינו פעלת לנו (ישעיה כ"ו), ר"ל גמול פעולת הרעות (פערדיענסט), והיה מעשה הצדקה שלום (שם ל"ב), ר"ל שכר הצדקה (לאָהן) אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים כמעשה הצדיקים (קהלת ח'), שענינם גם כן ענין שכר, ביום אשר אני עושה (יחזקאל כ"ב, מלאכי ג'), וכן או בן יגח או בת יגח כמשפטו הזה יעשה לו (משפטים כ"א), שאין שם עשי' כ"א תשלומין, וטעם כן יעשה כן יהיה לו גמול; וטעם. כאשר עשה. בערך ההפסד שעשה המום בנחבל (אין דעם מאאסע ער (דער שאדען) איהם געטהאן, זאָלל איהם (דעם בעשאֶדיגטען) צו גוט געטהאן ווערדען), כלומר בערך ההפסד שעשה המום בגוף הנחבל, בערך זה יבא לו להנחבל הגמול, והוא ע"י תשלומי נזק גופו, ששמין אותו מה שנפחת על ידי המום מדמי שוויו אם ימכר לעבד; ואם תסתכל בלשון המקרא שאמר יעשה לו ינתן בו שהקדים פעל העשיה והנתינה למלת הכנוי לוׂ, בּׂו, תראה שאין הכנויים חוזרים על החובל, דאם כן היה ראוי להקדים הכנוי לפעל ולומר כן לו יעשה, כן בו ינתן, ואז היה משמעותו שהחובל יענש באותו המום עצמו בגוף ממש, עכשיו שהקדים הפעל אל הכנוי, ראיה ברורה שהכנויים לו בו חוזרים על הנחבל, וזה יורה שמעונש ממון ידבר, שיקבלנו הנחבל, ויבואר לך דבר זה בהבינך מהלך דרכי הלשון, להקדים תמיד את העיקר המכוון במאמר, ולאחר בו את הטפל, כמ"ש (בוירא בפ' בן לשרה, ולשרה בן), וכמו כי לא לו יהיה הזרע, הכהן אשר יכפר בו לו יהיה (צו ז'), לכהן לו יהיה, לכהן המקריב אותו לו יהיה, הנה נתתי לך, לך נתתים (קרח י"ח), ובקדושים בעפר יכסנו; ואל יקשה בעיניך על שהוציא הכתוב תשלומי המום והחבלה בלשון עשי', ולא אמר בלשון היותר ברור. כן ישלם לו. כי באמת לא שייך לשון תשלומין כי אם כשנתינת הדמים ימלאו כמות וסך התביעה כולה, עד שאין לתובע עוד לתבוע, כי נתמלא כל חסרונו, לכן בלוה ומלוה שייך לשון תשלומין, לוה רשע ולא ישלם (תהלים), ושלמי את נשיך (מ"ב ד'), וכן בתשלומי נזק שלם בשור המועד, אמר שלם ישלם שור תחת השור, וכן אמר בתשלומי כפל, ישלם שנים לרעהו, וכן בהמית בהמה ובחבלתה אמר מכה בהמה ישלמנה, כי בקבלת תשלומין אלו נתמלא ונשלם כל חסרון והפסד הניזק, וזהו עצם המכוון בלשון ישלם, שימלא החסרון משלם עד גמירא, אמנם בחובל בחברו שיש לנחבל לתבוע מן החובל ה' דברים נזק צער רפוי שבת ובושת, ואין אם כן בקבלת דמי נזק גופו לבד תשלום כל תביעותיו, לכן כאן שלא דברה התורה רק בתשלומי הנזק לא הזכירה לשון ישלם, כי אין כאן עדיין תשלום גמור במלואו ושלמותו, כי חסר עוד עליו תשלומי שאר ד' דברים, לכן הזכירה לשון עשיה לבד. - ועתה יזכיר קרא שלשת מיני נזקי הגוף ואמר שבר תחת שבר וגו'. ואין פירושו שיעשה שבר בגוף החובל אשר עשה שבר בנחבל, רק מתשלומי שבר ידבר, כי מלת תחת הוראתו ענין תשלום הנחסר, כמו שת לי זרע אחר תחת הבל, כי זה האחרון היה ממלא חסרון הקודם, וכן כאן תחת שבר פי' תשלום שבר (ערזאטץ פיר דען ברוך), וכן בירושלמי מתרגם תחת שבר תשלומי תברא; וטעם שבר תחת שבר, אם עשה המום בנחבל קלקול שבר, יעשה לו תיקון בתשלומי שבר, וכן עין תחת עין, ונתוח המאמר הוא במצב כזה: % כאשר עשה וואס ער בעשאֶדיגטע כן יעשה לו זא זאָלל איהם צו גוט געטהאן ווערדען שבר - ברוך - תחת שבר ערזאטץ דעס ברוכעס עין - אויג - תחת עין ערזאטץ דעס אויגעס שן - צאהן - תחת שן ערזאטץ דעס צאהנעס מלת שבר עין שן, עונות על מאמר כאשר עשה, ומאמרות תחת שבר וגו' עונות על מאמר כן יעשה לו, דוגמת (שה"ש א') שחורה אני ונאוה כאהלי קדר כיריעות שלמה, כאהלי קדר מוסב על שחורה אני' כיריעות שלמה על ונאוה; ויראה שבאו הפרטים האלה להורות, אף שבאמת יש לנחבל עוד תביעות ד' דברים הנזכרים במקום אחר, ותשלומין המדובר פה אינם רק תשלומי נזק גופו לבד, לכן ביאר ואמר תפת שבר וגו':
כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. מאמר זה נראה כמיותר לגמרי, אחר שכבר אמר מקודם כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו; ויראה שאין מלת מום פה פירושו כמלת מום שלמעלה, כ"א ענינו חסרון (פעהל, מאנגעל), הפך התמימות, למעלה ידבר ממום המחסר איכות גוף הנחבל, שנשתנה בגופו המום והחסרון על ידי שבר עין ושן, ומלת מום כאן הוא חסרון בכמות שווי גוף הנחבל, שנשתנה גופו בהתחסרו מדמי שוויו, ומצינו מלת מום על חסרון הכמות כמו אז תשא פניך ממום (איוב י"א), כלומר שלא תדע מכל מיני מחסור וגרעון הן בגוף הן בממון, לכן שינה כאן ממה שאמר מקודם בעמיתו, ואמר באדם כי מפחת דמיו ידבר כאן, לכן אמר אדם, שנפחת מדמיו לפי מה שאדם שלם באבריו ראוי למלאכה; ומצאנו לשון נתינה לתשלום דבר אחד ומחירו, כמו דרכם בראשם נתתי (יחזקאל כ"ב), וכן לענין התועלת, מה יתן לך ומה יוסיף (תהלים ק"כ), ואמר בכור בניך תתן לי, ובאמת אין החיוב לתת הדבר עצמו לכהן, וגם אין האב יוצא י"ח בנתינה זו (ערמ"א בי"ד סי' ש"ה), אבל המכוון בו נתינת דמי פדיונו, ויהיה לפי"ז המכוון במאמר. כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, כערך חסרון הכמות המתילד באדם הנחבל, היינו שנפחת משווי דמו ע"י החבלה, כערך זה ינתן לו עבורו תשלום גמול (נאך פערהאֶלטניסס דעס צוגעפיגטען ווערטהמאנגעלס, זאלל איהם דאפיר ערשטאטטעט ווערדען), מלת בו פי' בשבילו, כלומר בשביל המום, בעבור חסרון וגרעון גוף הנחבל; והורה בזה ג"כ שבתשלומי נזקי הגוף לבד ידבר כאן לחייבו בזה, ולהעיר על שאר חיובים שעליו עוד, והם הד' דברים שבמקום אחר. והסתכל שאמר יעשה ינתן בנפעל, כי תשלומי נזקי גופו הם ע"י שומת ב"ד, ששמין פחת גופו ע"י המום. וראיתי לרבותינו (ב"ק פ"ג) שאמרו מכה נפש בהמה ישלמנה וסמיך ליה ואיש כי יתן מום בעמיתו, מה הכאה האמורה בבהמה לתשלומין אף הכאה האמורה באדם לתשלומין, ואמרו (שם פ"ד) כן ינתן בו אין נתינה אלא ממון, ע"ש. והדברים קרובים אל הפשט, ובזה אין הכתב והקבלה סותרים זא"ז:
ומכה אדם מות יומת. לרבותינו (ב"ק ל"ה) מקיש אדם לבהמה, מה מכה בהמה לעולם משלם אפי' בשוגג דאדם מועד לעולם, אף מכה אדם, דפטרי' קרא מתשלומין דכתיב יומת לעולם פטור אפי' בשוגג, הואיל ובמזיד שייכא מיתה (ע"ש רש"י) כגון בהרג בשוגג עבדו של חברו אינו חייב בתשלומי עבד (עי' ב"ק כ"ב ב' הצית בגופו של עבד) ומכאן ילפינן לכל חייבי מיתות שוגגין דפטורין מתשלומין ומשמעות הלשון יורה גם כן דבשוגג איירי מדכתיב יומת, ולא כתיב מות יומת כמו בכל חייבי מיתות ב"ד הנדונין (עמ"ש שופטים י"ח כ', ומת) וכמו שהוזכר פי"ז, אלא ודאי יומת פירושו יש עליו חיוב מיתה, וראוי לענשו מדה כנגד מדה, והשלילה נודעת מן החיוב, חיוב מיתה יש בו ואין תשלומין כבהמה דרישא, ובתוס' (כתובות ל"ה ד"ה אף) אמרו דלא מצי למילף פטור ממון ואדרבה חיוב הו"ל למילף, ע"ש. ולא ידעתי כוונתם, דדבר פשוט הוא שפטור התשלומין נדע מחיוב מיתה, בבהמה יש תשלומין, ובאדם יש מיתה. ורש"י כתב דבמכה אביו ואמו דבר הכתוב, עמ"ש התוס' בזה סנהדרין ע"ט ב' ד"ה מכה:
